אני זוכר כשהייתי בן 16 שנים לקחו אותי הוריי לשיחה וסיפרו לי שסבתי האהובה עליה השלום, רחל, פיתחה דמנציה. סבתא שהייתי הנכד המועדף עליה, גם בגלל שהייתי היחיד מבין נכדיה בעל דמיון חיצוני לה, שאהבתי את השיחות עמה, שתמיד דאגה לי, בישלה לי, פינקה אותי, החלה להיעלם אט אט. לא פיזית כמובן, אבל מנטאלית. זה התחיל בבלבול ושכחה של דברים פשוטים יומיומיים שהחמירו, לא זכרה היכן גרה, מי בני משפחתה, לא התמצאה בזמנים המשיך בכך שהשאירה הגז דולק בכיריים עד שבשלבים מתקדמים כבר זיהתה אותי כלל. אותי. את הנכד היקר והאהוב עליה מכל. חוויתי למול עיני את המחלה הארורה שמתדפקת על דלתות משפחות רבות. לא פעם אחת. כי אם פעם נוספת הכתה המחלה במשפחתנו בהיותי בגיל 31 הפעם בסבתי מצד אבי, הרצליה עליה השלום. אצלה התדרדרה הדמנציה עד לאלצהיימר. מחלה חשוכת מרפא שאין ממנה דרך חזרה. כבדה מנשוא ללוקה בה ולבני המשפחה סביבו. ראיתי את הוריי מטפלים במסירות באימותיהם יחד עם דודיי וגם אנחנו הנכדים התגייסנו ככל יכולתנו למאמץ.

הסבתות שלי זכו למשפחות תומכות ומסייעות שעמדו לצידן ודאגו לכל צורכיהם והדרוש להן, כשהן כבר לא יכלו לעשות זאת.

למרבה הצער, לא מעטים אלו שאינם זוכים למעטפת משפחתית, או שאינה קיימת, או שאינה יכולה או מסוגלת לתת המענה הדרוש לאדם שמצבו הורע עד שכבר אינו יכול לדאוג לעצמו.   

חוויותיי  האישיות המשפחתיות הובילו אותי להכיר ולהתמקצע בתחום האפוטרופסות מתוך לרצון לסייע לאלו שאינם מסוגלים עוד לדאוג לענייניהם בעצמם, אם לענייני גופם אם לענייננו רכושם, בין אם הם עריריים ללא בני משפחה, ובין אם הסיוע נחוץ לבני משפחתם או מקורבים אחרים להם, שמתמודדים יום יום עם סוגיות ונטלים קשים ומורכבים בטיפול באדם הזקוק לאפוטרופוס.

הנני רואה בתחום האפוטרופסות שליחות של ממש ומתוך כך,  הקמתי את גלהר – המרכז לשירותי אפוטרופסות יחד עם עו״ד גלית דגני-גבאי, במסגרתו, הננו נותנים את כל השירותים בתחומי האפוטרופסות החל ממינוי שלנו כאפוטרופוסים על פי הסמכה, המשך בייעוץ, ייצוג משפטי וניהול הליכי גישור וסיוע בגיבוש פתרון במקרה של מחלוקות בין בני משפחה ואחרים בנושאי האפוטרופסות.